במאמרים הקודמים עסקתי באחמד סעיד ובאחמד שוקיירי כמעצבי דעת-הקהל הערבית לקראת מלחמת ששת-הימים, יוני 1967. המאמר הנוכחי עוסק בממשלתה השמאלית של סוריה שדרבנה את המהלכים לקראת המלחמה, אך לבסוף עמדה מנגד ולא הפגינה "נחישות מלחמתית" בניגוד להצהרותיה ערב המלחמה.
הממשלה השמאלית של סוריה :
ב-1966 עלתה ממשלת בעת' שמאלית קיצונית שדגלה ב"מלחמת שחרור עממית", דהיינו שימוש בלוחמת-גרילה, חבלה וטרור כדי למוטט מבפנים את המשטרים הריאקציונרים כדוגמת ירדן, ולהביא לידי חיסולה של ישראל על-ידי התקוממות עממית פנימית. כבר בשנים 1964-1965, ממשלת הבעת' המתונה שסולקה בעקבות ההפיכה של 1966, נתנה חסות לארגון הפת"ח של יאסר ערפאת. המשטר החדש של הבעת' ב-1966 לא היסס מלהשתמש בטרמינולוגיה של "מלחמת שחרור עממית", באורח גלוי, כחלק מהאידיאולוגיה המוצהרת של המשטר. ולא רק זאת, המשטר דגל בטיפוח העמדה העצמאית של הפלסטינים ללא המרות של הליגה הערבית ובהשפעתה הישירה של מצרים - כפי שאש"פ היה תחת הנהגתו של שוקיירי באותה עת.
מאחר והבעת' ראה את עצמו כמתחרה למצרים על הנהגת העולם-הערבי, טבעי הדבר שסוריה ביקשה ליטול חלק בעיצוב הפעולה הפלסטינית כחלק מהנחלת התודעה הפוליטית שנועדה לבסס את מקומה הראוי של סוריה בקרב הציבור הערבי בכללותו. יתרה מזאת, העניין הפלסטיני, לצד העניין האידיאולוגי, היווה מוקד משיכה אמוציונאלי לכל גורם פוליטי שרצה למקם את עצמו בתודעה הכללית. על כן, אחדות ממדינות ערביות נהגו לאמץ להן ארגוני טרור פלסטינים שדרכם הן ניסו להשפיע על דעת-הקהל הערבית. הקמת אש"פ ב-1964, ופרסום "האמנה הלאומית הפלסטינית" באותה שנה, דרבנו את המגמה הזו, והיא צברה תאוצה רבה יותר לאחר מלחמת ששת-הימים.[1]
כאמור, הפיכת הבעת' הראשונה התרחשה ב-8 במרץ 1963, כאשר מאחורי הקלעים, "הוועדה הצבאית", שחוללה את ההפיכה, ניהלה את האירועים וניתבה את המהלכים הפוליטיים בסוריה לצרכיה. בתחילת דרכה, "הוועדה הצבאית" מנתה חמישה אנשי צבא:
צאלח ג'דיד - עלווי, בעל עמדות שמאליות מוצהרות, שהפך ברבות הימים ליריב העיקרי של חאפז אל-אסד על השלטון.
מוחמד עומראן - עלווי, בעל עמדות פוליטיות מתונות. עומראן ראה את עצמו ראוי לנהל את ענייניה של סוריה.
חאפז אל-אסד - עלווי, שבראשית דרכו תמך בג'דיד, אך בשל המדיניות השמאלית הנוקשה של ג'דיד דגל בסופו של דבר בעמדותיו המתונות של עומראן לאחר שגרם לסילוקו מסוריה. אסד שחשש מעומראן הגולה, כנראה הורה על חיסולו, כפי שיריבים של אסד חוסלו לאורך כל שנות שלטונו - עד למותו בשנת 2000.
אחמד אל-מיר - איסמאעילי.[2] הוא פיקד על הכוחות הסוריים ברמת-הגולן במלחמת ששת-הימים.
עבד אל כרים אל-ג'ונדי - איסמאעילי, שנאמר עליו כי היה בעל אישיות בלתי-מאוזנת, אכזרי ובעל יצר נקמנות חסר פשרות. ב-1969 התאבד אל-ג'ונדי, שהיה ראש המודיעין הסורי, לאחר ניסיון מוצלח של חאפז אל-אסד לתפוס את השלטון. לאחר שבועות אחדים התאבדה גם אישתו של אל-ג'ונדי.
השלישייה שהובילה את האירועים, קשרה קשרים פוליטיים, צירפה אליה אנשי צבא, הרחיבה את "הוועדה הצבאית" או הדיחה אחרים, היתה ללא ספק ג'דיד, עומראן וחאפז אל-אסד בני העדה העלווית. מ-1963 ועד ל-1966, הצליחו השלושה להשתלט כליל על מפלגת הבעת', להדיח את מישל עפלק, לבנות צבא אידיאולוגי המחויב למפלגת הבעת' החדשה ולסלק גורמים נאצריסטים ומרכסיסטים ממוקדי השפעה.
מאחר והשלושה הבינו כי הציבור הסורי עדיין לא בשל לשינוי פוליטי מרחיק-לכת על-ידי מינוי של ראש-מדינה מהעדה העלווית, הם מינו את אמין אל-חאפז לשר הפנים, אחד מתפקידי המפתח החשובים ביותר בסוריה, כדי שיעמוד לכאורה בחזית המדינית, אך יפעל על-פי הוראותיהם. אמין אל-חאפז, סוני, היה בעל דרגת אלוף-משנה ושימש מדריך ב"בית-הספר למטה" בקהיר בתקופת האיחוד עם מצרים, שם התוודעו אליו ג'דיד, עומראן וחאפז אל-אסד.[3] לאחר שהשלושה הצליחו לסלק קצינים ששיתפו פעולה עימם בזמן ההפיכה ב-1963, מונה אמין אל-חאפז, בנוסף לתפקידו כשר-הפנים, גם לשר ההגנה, לסגן המושל-הצבאי של סוריה ולרמטכ"ל. תפקידים אלה העניקו לאמין אל-חאפז אמצעי שליטה וכפייה והוא לא היסס להשתמש בהם כלפי כל גורם אופוזיציוני שניסה להתארגן נגד המשטר. בשל ריבוי התפקידים, אמין אל-חאפז ראה את עצמו כדמות פוליטית וצבאית רבת השפעה שיש ביכולתה לנהל מדיניות עצמאית. שאיפה זו התנגשה עם השאיפות העצמאיות של מוחמד עומראן המתון, שהתנגד לשימוש בכוח יותר מן הדרוש, והן אלה שהביאו בסופו של דבר לסילוקו של עומראן מהזירה הפוליטית הסורית בעידודם של צאלח ג'דיד וחאפז אל-אסד, למרות היותו של עומראן בן העדה העלווית. סילוקו של עומראן סלל את הדרך לאחיו של חאפז אל-אסד, ריפעאת, וזה מונה למפקד כוח צבאי שתפקידו היה להגן על המפלגה והמשטר. בהדרגה התפתח כוח זה ל"משמרות הנשיאותיים" בתקופת שלטונו של חאפז אל-אסד. לאחר סילקום של עומראן ועפלק, נסללה הדרך לבצע מדיניות סוציאליסטית נוקשה, שבמהלכה הולאמו חברות רבות והורחבה הבעלות הממשלתית על ייצור חשמל, דלק, כותנה והסחר-חוץ. השדרה הסונית מהמעמד הבינוני והגבוה נפגעה קשות כדי לבנות "סדר חברתי חדש" בהתאם לרעיונות החדשים שהתגבשו בועידת המפלגה באוקטובר 1963.
באורח לא מפתיע, כפי שאירע לא אחת בהיסטוריה המודרנית של סוריה, היריבים המרים מצאו את עצמם משתפים פעולה לקראת סוף 1965 לנוכח עליית כוחו של גורם אחר. וכך, בשל שיקולים אישיים, אמין אל-חאפז החל לשתף פעולה עם מישל עפלק ומוחמד עומראן מתוך אמונה שיש ביכולתו לקיים מנהיגות חדשה בראשותו. מנגד, ג'דיד היה האיש החזק האמיתי של סוריה, כך שהחלפת נאמנותו של אמין אל-חאפז כנגד צאלח ג'דיד וחאפז אל-אסד, סללה לשני האחרונים את הדרך לחולל הפיכת בעת' נוספת עקובה מדם, בפברואר 1966, שמהלכה נאסרו רבים, ואחרים מצאו מקלט מדיני בלבנון, בעיראק ובירדן. אמין אל-חאפז ועומראן נכלאו, ורק עם פרוץ מלחמת ששת-הימים הם שוחררו. לאחר שחרורם הם מצאו מקלט מדיני בלבנון ועיראק. לבסוף, עומראן נרצח בביתו שבלבנון במרץ 1972 בידי סוכנים סורים, על רקע חששו של המשטר מהתארגנות פוליטית עלווית נוספת שתתחרה באסד ובשלטונו.
בעקבות אירועי פברואר 1966, חאפז אל-אסד שהיה מפקד חיל-האוויר, מונה לשר-ההגנה; צאלח ג'דיד, בעל הדעות השמאליות המוצקות, הפך לראש המדינה הסורית בפועל. בהתאם למדיניות החדשה של ג'דיד, הוא מינה שלושה רופאים צעירים, בעלי השקפות סוציאליסטיות מוצקות, לשלושת התפקידים החשובים במדינה:
ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי, סוני מהאריסטוקרטיה הקרקעית של סוריה, מונה לנשיא המדינה - התפקיד היה ייצוגי בעיקרו.
ד"ר יוסוף זועיין, שכבר שימש בעבר ראש ממשלה, המשיך בתפקידו.
וד"ר איברהים מאחוס , עלווי, ממשפחה מיוחסת, מונה לתפקיד שר-החוץ. מאחוס היה ידוע במזגו החם.
כל השלושה שירתו כרופאים מתנדבים באלג'יריה, בין השנים 1954-1962, בתקופת המאבק לעצמאות מהשלטון הצרפתי. מלחמה זו שימשה להם השראה על אופי של המאבק שיש לנהל נגד ישראל, ועל האופי הרדיקלי מבחינה אידיאולוגית הרצוי למאבק. מאחר ואידיאולוגיה רדיקלית מחייבת שימוש בשפה רדיקלית, ושפה רדיקלית מחייבת מעשים רדיקליים, על כן, השלושה מצאו הזדמנות פז להגשים את חזונם על "מלחמת שחרור עממית" בחזית הישראלית, שדחפה את האזור למלחמה שפרצה ביוני 1967. הרדיקליות הפוליטית של השלושה, שלוותה במלל תוקפני ביותר, היוותה כיסוי לחוסר ניסיונם הפוליטי, אך דבריהם ומעשיהם קיבלו משמעות שחרגה מעבר לתחומי סוריה עצמה, ונגעה למעמדה של סוריה בזירה המקומית - שלדעתם, סוריה היא זו שצריכה להוביל מדיניות "מהפכנית" בכל העולם הערבי.
בנוסף למינויים האלה, מונו עוד שני אישים לתפקידי מפתח:
אחמד אל-סוידאני, מהעדה הסונית, שהיה הנספח הצבאי של סוריה בסין, מונה להיות הרמטכ"ל של הצבא סורי. סוידאני דגל בחופש פעולה מלא לארגונים הפלסטינים שפעלו נגד ישראל מגבול סוריה. בזמן שהותו בסין "הוא ספג מנה גדושה של תורת מאו".[4]
עבד אל-כרים אל-ג'ונדי, איסמאעילי, שהיה חבר ב"בוועדה צבאית", מונה להיות ראש שירותי-הביטחון של סוריה. כאמור, אל-ג'ונדי היה ידוע כבעל אופי אלים ואכזרי.
עם השלמת מוביל-המים הארצי של ישראל ב-1964, סוריה הגיבה בהפגזת ישובים ישראלים בעמק החולה, והיא אף עודדה את הארגוני הטרור הפלסטינים לתקוף את ישראל. וכך, ב-31 בדצמבר 1964 ארגון הפת"ח ביצע את ניסיון החבלה הראשון שלו, ומאז, כל 1 בינואר חוגג ארגון הפת"ח את יום "ייסוד הפת"ח".[5] מה שנראה בעיני סוריה כחוסר-מעש מצד מצרים בראשות עבד אל-נאצר בנוגע לבעיית פלסטין, שימש עילה לסוריה לנהל "מדיניות פלסטינית" עצמאית כמכשיר לבסס את מקומה בזירה המקומית, ויחד עם זאת הם פעלו מתוך שכנוע עצמי רב, שזו הדרך לנהל את המאבק הנכון נגד ישראל.
--------
[1] Barry Rubin, Revolution Until Victory? The Politics and History Of The PLO. (Harvard University Press: 1994), pp. 1-23.
[2]כת שיעית.
[3]סיל, אסד. עמ' 90.
[4]סיל, אסד. עמ' 115.
[5]ארגון הפת"ח נוסד באוקטובר 1959 בכווית על-ידי יאסר ערפאת, פארוק קדומי, חליל אל-ואזיר (אבו ג'יהאד), חאלד אל-חסן וצאלח חלף (אבו איאד).
הממשלה השמאלית של סוריה :
ב-1966 עלתה ממשלת בעת' שמאלית קיצונית שדגלה ב"מלחמת שחרור עממית", דהיינו שימוש בלוחמת-גרילה, חבלה וטרור כדי למוטט מבפנים את המשטרים הריאקציונרים כדוגמת ירדן, ולהביא לידי חיסולה של ישראל על-ידי התקוממות עממית פנימית. כבר בשנים 1964-1965, ממשלת הבעת' המתונה שסולקה בעקבות ההפיכה של 1966, נתנה חסות לארגון הפת"ח של יאסר ערפאת. המשטר החדש של הבעת' ב-1966 לא היסס מלהשתמש בטרמינולוגיה של "מלחמת שחרור עממית", באורח גלוי, כחלק מהאידיאולוגיה המוצהרת של המשטר. ולא רק זאת, המשטר דגל בטיפוח העמדה העצמאית של הפלסטינים ללא המרות של הליגה הערבית ובהשפעתה הישירה של מצרים - כפי שאש"פ היה תחת הנהגתו של שוקיירי באותה עת.
מאחר והבעת' ראה את עצמו כמתחרה למצרים על הנהגת העולם-הערבי, טבעי הדבר שסוריה ביקשה ליטול חלק בעיצוב הפעולה הפלסטינית כחלק מהנחלת התודעה הפוליטית שנועדה לבסס את מקומה הראוי של סוריה בקרב הציבור הערבי בכללותו. יתרה מזאת, העניין הפלסטיני, לצד העניין האידיאולוגי, היווה מוקד משיכה אמוציונאלי לכל גורם פוליטי שרצה למקם את עצמו בתודעה הכללית. על כן, אחדות ממדינות ערביות נהגו לאמץ להן ארגוני טרור פלסטינים שדרכם הן ניסו להשפיע על דעת-הקהל הערבית. הקמת אש"פ ב-1964, ופרסום "האמנה הלאומית הפלסטינית" באותה שנה, דרבנו את המגמה הזו, והיא צברה תאוצה רבה יותר לאחר מלחמת ששת-הימים.[1]
כאמור, הפיכת הבעת' הראשונה התרחשה ב-8 במרץ 1963, כאשר מאחורי הקלעים, "הוועדה הצבאית", שחוללה את ההפיכה, ניהלה את האירועים וניתבה את המהלכים הפוליטיים בסוריה לצרכיה. בתחילת דרכה, "הוועדה הצבאית" מנתה חמישה אנשי צבא:
צאלח ג'דיד - עלווי, בעל עמדות שמאליות מוצהרות, שהפך ברבות הימים ליריב העיקרי של חאפז אל-אסד על השלטון.
מוחמד עומראן - עלווי, בעל עמדות פוליטיות מתונות. עומראן ראה את עצמו ראוי לנהל את ענייניה של סוריה.
חאפז אל-אסד - עלווי, שבראשית דרכו תמך בג'דיד, אך בשל המדיניות השמאלית הנוקשה של ג'דיד דגל בסופו של דבר בעמדותיו המתונות של עומראן לאחר שגרם לסילוקו מסוריה. אסד שחשש מעומראן הגולה, כנראה הורה על חיסולו, כפי שיריבים של אסד חוסלו לאורך כל שנות שלטונו - עד למותו בשנת 2000.
אחמד אל-מיר - איסמאעילי.[2] הוא פיקד על הכוחות הסוריים ברמת-הגולן במלחמת ששת-הימים.
עבד אל כרים אל-ג'ונדי - איסמאעילי, שנאמר עליו כי היה בעל אישיות בלתי-מאוזנת, אכזרי ובעל יצר נקמנות חסר פשרות. ב-1969 התאבד אל-ג'ונדי, שהיה ראש המודיעין הסורי, לאחר ניסיון מוצלח של חאפז אל-אסד לתפוס את השלטון. לאחר שבועות אחדים התאבדה גם אישתו של אל-ג'ונדי.
השלישייה שהובילה את האירועים, קשרה קשרים פוליטיים, צירפה אליה אנשי צבא, הרחיבה את "הוועדה הצבאית" או הדיחה אחרים, היתה ללא ספק ג'דיד, עומראן וחאפז אל-אסד בני העדה העלווית. מ-1963 ועד ל-1966, הצליחו השלושה להשתלט כליל על מפלגת הבעת', להדיח את מישל עפלק, לבנות צבא אידיאולוגי המחויב למפלגת הבעת' החדשה ולסלק גורמים נאצריסטים ומרכסיסטים ממוקדי השפעה.
מאחר והשלושה הבינו כי הציבור הסורי עדיין לא בשל לשינוי פוליטי מרחיק-לכת על-ידי מינוי של ראש-מדינה מהעדה העלווית, הם מינו את אמין אל-חאפז לשר הפנים, אחד מתפקידי המפתח החשובים ביותר בסוריה, כדי שיעמוד לכאורה בחזית המדינית, אך יפעל על-פי הוראותיהם. אמין אל-חאפז, סוני, היה בעל דרגת אלוף-משנה ושימש מדריך ב"בית-הספר למטה" בקהיר בתקופת האיחוד עם מצרים, שם התוודעו אליו ג'דיד, עומראן וחאפז אל-אסד.[3] לאחר שהשלושה הצליחו לסלק קצינים ששיתפו פעולה עימם בזמן ההפיכה ב-1963, מונה אמין אל-חאפז, בנוסף לתפקידו כשר-הפנים, גם לשר ההגנה, לסגן המושל-הצבאי של סוריה ולרמטכ"ל. תפקידים אלה העניקו לאמין אל-חאפז אמצעי שליטה וכפייה והוא לא היסס להשתמש בהם כלפי כל גורם אופוזיציוני שניסה להתארגן נגד המשטר. בשל ריבוי התפקידים, אמין אל-חאפז ראה את עצמו כדמות פוליטית וצבאית רבת השפעה שיש ביכולתה לנהל מדיניות עצמאית. שאיפה זו התנגשה עם השאיפות העצמאיות של מוחמד עומראן המתון, שהתנגד לשימוש בכוח יותר מן הדרוש, והן אלה שהביאו בסופו של דבר לסילוקו של עומראן מהזירה הפוליטית הסורית בעידודם של צאלח ג'דיד וחאפז אל-אסד, למרות היותו של עומראן בן העדה העלווית. סילוקו של עומראן סלל את הדרך לאחיו של חאפז אל-אסד, ריפעאת, וזה מונה למפקד כוח צבאי שתפקידו היה להגן על המפלגה והמשטר. בהדרגה התפתח כוח זה ל"משמרות הנשיאותיים" בתקופת שלטונו של חאפז אל-אסד. לאחר סילקום של עומראן ועפלק, נסללה הדרך לבצע מדיניות סוציאליסטית נוקשה, שבמהלכה הולאמו חברות רבות והורחבה הבעלות הממשלתית על ייצור חשמל, דלק, כותנה והסחר-חוץ. השדרה הסונית מהמעמד הבינוני והגבוה נפגעה קשות כדי לבנות "סדר חברתי חדש" בהתאם לרעיונות החדשים שהתגבשו בועידת המפלגה באוקטובר 1963.
באורח לא מפתיע, כפי שאירע לא אחת בהיסטוריה המודרנית של סוריה, היריבים המרים מצאו את עצמם משתפים פעולה לקראת סוף 1965 לנוכח עליית כוחו של גורם אחר. וכך, בשל שיקולים אישיים, אמין אל-חאפז החל לשתף פעולה עם מישל עפלק ומוחמד עומראן מתוך אמונה שיש ביכולתו לקיים מנהיגות חדשה בראשותו. מנגד, ג'דיד היה האיש החזק האמיתי של סוריה, כך שהחלפת נאמנותו של אמין אל-חאפז כנגד צאלח ג'דיד וחאפז אל-אסד, סללה לשני האחרונים את הדרך לחולל הפיכת בעת' נוספת עקובה מדם, בפברואר 1966, שמהלכה נאסרו רבים, ואחרים מצאו מקלט מדיני בלבנון, בעיראק ובירדן. אמין אל-חאפז ועומראן נכלאו, ורק עם פרוץ מלחמת ששת-הימים הם שוחררו. לאחר שחרורם הם מצאו מקלט מדיני בלבנון ועיראק. לבסוף, עומראן נרצח בביתו שבלבנון במרץ 1972 בידי סוכנים סורים, על רקע חששו של המשטר מהתארגנות פוליטית עלווית נוספת שתתחרה באסד ובשלטונו.
בעקבות אירועי פברואר 1966, חאפז אל-אסד שהיה מפקד חיל-האוויר, מונה לשר-ההגנה; צאלח ג'דיד, בעל הדעות השמאליות המוצקות, הפך לראש המדינה הסורית בפועל. בהתאם למדיניות החדשה של ג'דיד, הוא מינה שלושה רופאים צעירים, בעלי השקפות סוציאליסטיות מוצקות, לשלושת התפקידים החשובים במדינה:
ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי, סוני מהאריסטוקרטיה הקרקעית של סוריה, מונה לנשיא המדינה - התפקיד היה ייצוגי בעיקרו.
ד"ר יוסוף זועיין, שכבר שימש בעבר ראש ממשלה, המשיך בתפקידו.
וד"ר איברהים מאחוס , עלווי, ממשפחה מיוחסת, מונה לתפקיד שר-החוץ. מאחוס היה ידוע במזגו החם.
כל השלושה שירתו כרופאים מתנדבים באלג'יריה, בין השנים 1954-1962, בתקופת המאבק לעצמאות מהשלטון הצרפתי. מלחמה זו שימשה להם השראה על אופי של המאבק שיש לנהל נגד ישראל, ועל האופי הרדיקלי מבחינה אידיאולוגית הרצוי למאבק. מאחר ואידיאולוגיה רדיקלית מחייבת שימוש בשפה רדיקלית, ושפה רדיקלית מחייבת מעשים רדיקליים, על כן, השלושה מצאו הזדמנות פז להגשים את חזונם על "מלחמת שחרור עממית" בחזית הישראלית, שדחפה את האזור למלחמה שפרצה ביוני 1967. הרדיקליות הפוליטית של השלושה, שלוותה במלל תוקפני ביותר, היוותה כיסוי לחוסר ניסיונם הפוליטי, אך דבריהם ומעשיהם קיבלו משמעות שחרגה מעבר לתחומי סוריה עצמה, ונגעה למעמדה של סוריה בזירה המקומית - שלדעתם, סוריה היא זו שצריכה להוביל מדיניות "מהפכנית" בכל העולם הערבי.
בנוסף למינויים האלה, מונו עוד שני אישים לתפקידי מפתח:
אחמד אל-סוידאני, מהעדה הסונית, שהיה הנספח הצבאי של סוריה בסין, מונה להיות הרמטכ"ל של הצבא סורי. סוידאני דגל בחופש פעולה מלא לארגונים הפלסטינים שפעלו נגד ישראל מגבול סוריה. בזמן שהותו בסין "הוא ספג מנה גדושה של תורת מאו".[4]
עבד אל-כרים אל-ג'ונדי, איסמאעילי, שהיה חבר ב"בוועדה צבאית", מונה להיות ראש שירותי-הביטחון של סוריה. כאמור, אל-ג'ונדי היה ידוע כבעל אופי אלים ואכזרי.
עם השלמת מוביל-המים הארצי של ישראל ב-1964, סוריה הגיבה בהפגזת ישובים ישראלים בעמק החולה, והיא אף עודדה את הארגוני הטרור הפלסטינים לתקוף את ישראל. וכך, ב-31 בדצמבר 1964 ארגון הפת"ח ביצע את ניסיון החבלה הראשון שלו, ומאז, כל 1 בינואר חוגג ארגון הפת"ח את יום "ייסוד הפת"ח".[5] מה שנראה בעיני סוריה כחוסר-מעש מצד מצרים בראשות עבד אל-נאצר בנוגע לבעיית פלסטין, שימש עילה לסוריה לנהל "מדיניות פלסטינית" עצמאית כמכשיר לבסס את מקומה בזירה המקומית, ויחד עם זאת הם פעלו מתוך שכנוע עצמי רב, שזו הדרך לנהל את המאבק הנכון נגד ישראל.
--------
[1] Barry Rubin, Revolution Until Victory? The Politics and History Of The PLO. (Harvard University Press: 1994), pp. 1-23.
[2]כת שיעית.
[3]סיל, אסד. עמ' 90.
[4]סיל, אסד. עמ' 115.
[5]ארגון הפת"ח נוסד באוקטובר 1959 בכווית על-ידי יאסר ערפאת, פארוק קדומי, חליל אל-ואזיר (אבו ג'יהאד), חאלד אל-חסן וצאלח חלף (אבו איאד).
ד"ר יוחאי סלע מתמחה בחברה, פוליטיקה ותקשורת במזרח-התיכון.
